רשות הערעור מיוחדת למקרים המעוררים סוגיות עקרוניות חריגות בלבד- בר"ע נדחית

1.        בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקש, אשר לא היה מיוצג וניהל את הגנתו בעצמו, בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בד בבד, זוכה המבקש מעבירה של הטרדה מינית, לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. בעקבות הרשעתו, נגזרו למבקש 10 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 4,000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר מותנה בן 18 חודשים שעמד כנגד המבקש, ונקבע כי הוא ישא את חלקו בחופף, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 24 חודשים.

           העובדות הצריכות לעניין הן אלו: המבקש, נהג מונית במקצועו, היה ידידה של המתלוננת. באחד הערבים, לאחר שסיימו לסעוד ארוחת הערב, הסיע המבקש את המתלוננת לביתה, אולם, בטרם הגיעו ליעדם עצר המבקש את רכבו, ודרש מהמתלוננת כי תקיים עמו יחסי-מין אוראליים. משסירבה להיענות לו, תקף אותה וגרם לה חבלות בפניה ונזק לאחדות משיניה. המתלוננת לא פנתה למשטרה, ובחרה לכבוש את תלונתה במשך זמן רב, הואיל וסברה כי המבקש יפצה אותה על הוצאות הטיפול הרפואי לו נזקקה. משהבינה שהוא אינו מתכוון לעשות זאת, הגישה את תלונתה.

2.        המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי כנגד הרשעתו, ובאמצעות סנגור ששכר, טען כי הרשעתו שגויה באשר נוכח כבישת העדות והעדר ראיות לעניין החבלה שנגרמה למתלוננת, נכון היה לדחות את גרסתה. כמו כן, הלין המבקש על מחדלי חקירה, ובעיקר על כך שרופא השיניים אשר טיפל במתלוננת לא נחקר. עוד נטען, כי בעוד המבקש נחקר לגבי אירוע שהתרחש בחודש יוני 2002, הוא הואשם והורשע בגין מעשים שביצע בחודש אפריל 2002. המבקש הוסיף וטען, כי לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר המותנה, הואיל ותוקפו של התנאי פג בחודשי מאי 2002, ולשיטתו לא הוכח כי ביצע את המעשים בחודש אפריל דווקא. עוד טען המבקש, כי היה ראוי להשית עליו עונש קל מזה שנגזר לו.

           בית-המשפט המחוזי בחן את השגותיו האמורות של המבקש כנגד פסק דינו של בית משפט השלום, וקיבל את הערעור בחלקו, תוך שהוא דוחה את כל הטענות באשר להכרעת-הדין. נקבע, כי לא היה במחדלי החקירה כדי לפגום בהגנתו של המבקש, שכן הוא קשר עצמו בעדותו לטיפולי השיניים שעברה המתלוננת, כאשר הודה שהיא ביקשה כי ישלם את עלותם, ואף שלח את אחד מחבריו ללוותה. באשר לעונש, נקבע כי יש מקום להקל עם המבקש ולהורות על חפיפה גדולה יותר בין העונשים. כתוצאה מכך הועמדה תקופת המאסר הכוללת על 20 חודשים.

           את הבקשה שבפני, בה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, הוא מנמק באותן טענות אשר שימשו אותו בפני הערכאה קמא.

3.        דין הבקשה, אשר נוסחה כהודעת ערעור לכל דבר ועניין, להידחות. כלל הוא כי הרשות לערער יוחדה למקרים יוצאי-דופן המעוררים סוגיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים המתדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982)). לא כזו היא הבקשה המונחת בפני, באשר המבקש שב ומעלה השגות כנגד ממצאים שבעובדה, ובעיקר אלה הנוגעים למהימנות המתלוננת, והמועד בו בוצעו העבירות. והרי ההלכה הנוהגת היא שערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים מסוג זה, מקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. (רע"פ 3908/07 קיקוזושוילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.5.07)). שתי ערכאות דנו בעניינו של המבקש בהרחבה - ובכך די.

           הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.

           ניתנה היום, כ"ב בטבת התשס"ח (31.12.07).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    אז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: